פרידה אצל ילדים

בשנים הראשונות, אנחנו עוד ערים לקושי של הילדים להיפרד מאיתנו. הם בוכים לנו בגן וחלקם גם בבית הספר.

ואנחנו מלמדים אותם (בדר"כ) להדחיק את הקושי, לא באמת להתמודד עם הפרידה.

אז מה אני עושה בימים אלו:

ראשית, מהגדול, שכבר הולך לבית ספר ולא בא לו שהחברים שלו יראו מגע בינו לבין אמא שלו,

אני דואגת תמיד לאחל שיהיה יום טוב.

כשהתחלתי עם זה, קיבלתי ממנו פרצופים (משהו בסגנון "מה את רוצה ממני??!).

היום, אני מקבלת חיוכים (יודעת שמבפנים זה חשוב לו).

עם האמצעית, שמתקשה להיפרד בגן – ישבתי וכתבתי לה מכתב עם תמונה שלי ושלה ביחד.

עכשיו, בכל פעם שהיא תרגיש געגוע- היא תוכל לפתוח את המכתב ולהרגיש אותי.

ועם כולם, בלי יוצא מן הכלל. אני לא "נעלמת" בלי להגיד שלום!

כך, יוצא מצב, שהם כולם חווים חוויה של פרידה, אך זוהי פרידה שעוטפת אותם ומאפשרת להם לעבור יום עם תחושת מלאות

וידיעה שאני (גם אם לא בפיזי), איתם.