אינטרס הבנקאי מול האינטרס של הלקוח

חובת האמון הבנקאית הוכרה במקורה כלפי הלקוח ,טוען יאן קליימן ,אולם ,בשנים האחרונות מסתמנת בדין הישראלי מגמת הרחבה ,המוכנה להכיר בחובת אמון גם כלפי גורמים נוספים מלבד הלקוח .

מבדיקה שערך יאן קליימן ,מומחה לדיני הבנקאות והפקת חוות דעת מומחה ,עולה כי בתי המשפט אינם מדייקים תמיד ביישומה הראוי של חובת האמון .הם נוטים להשתמש בה באופן גורף ,כסטנדרט כללי המטיל חובת התנהגות גבוהה במיוחד על הבנק .

על רקע תפיסה זו ,קל להבין מדוע בתי המשפט אינם רואים קושי כלשהו להרחיב את חובת האמון אף כלפי צדדים נוספים מלבד הלקוח .

אם מדובר בהעלאת רף ההתנהגות הנדרש מהבנק וקביעת רמה גבוהה של מיומנויות ,הגינות וזהירות .כפי שחובת האמון נתפסת לא אחת ,אין כל קושי בקביעה כי על הבנק לעשות כן כלפי כל מי שבא עימו במגע.

אולם חובת האמון היא בעלת מהות מיוחדת .המקרים בהם יועדה להם חובת האמון בבסיסה – ניצול לרעה של הכוח המופקד בידי הבנק באופן הפוגע באינטרס של הזכאי ,בין במודע ובין במטרה לקדם את האינטרס העצמי של הבנק מתוך יחס של אדישות חסרת אחריות גלפי טובת הזכאי .

השמירה על יציבותה ועל ודאותה של המערכת הבנקאית ,מסביר יאן קליימן ,הממלאת תפקיד חשוב בפעילות הכלכלית במשק ,אינה רק אינטרס של הבנקים עצמם – כי אם ,ובעיקר,אינטרס של הציבור בכלל,ולכן ,יש לדאוג שאינטרס זה לא יפגע שלא לצורך .

הוסף תגובה